חיים היה דייר חדש בדיור מוגן בדרום הארץ. הוא היה אלמן טרי, גבוה, כפוף מעט, שנראה צעיר בהרבה מגילו. רעמת שיער עדיין עיטרה את ראשו, הוא היה לבוש בקפידה, איש שיח ובעל השכלה, אך ניכר היה שיש לו קושי חברתי גדול במקום החדש.

כדי לעזור לו להיקלט, החליטו חברי הצוות לחבר אותו אל חנה, אחת הדיירות הפעילות ביותר בקהילה, ולבקש משניהם לשתף פעולה בהכנת אירוע. לתדהמתם, חנה סירבה בגסות. חנה, שתמיד היו לה חיוך ומילה טובה לכל אחד, הודיעה באופן חד משמעי, ואף בתקיפות לא אופיינית, שהיא פורשת מכל תפקידיה בקשר לאירוע, אם חיים יצורף בדרך כלשהי לעשייה. קבעה ולא הסכימה להסביר.

לאחר התייעצות בין חברי הצוות של הדיור המוגן, הוחלט לזמן את שניהם למפגש משותף בחדרו של המנהל, שהיה מאוד מעורב בחיי הקהילה בבית. אם לא יואיל לטקס, לפחות אולי ירגיע את הרוחות.

חדרו של המנהל היה נעים, מואר ועוטף. מאחורי הדלת, הייתה פינת אירוח עם שלוש כורסאות רחבות ונוחות. כשחנה נכנסה לחדר, כבר ישב שם חיים, וגבו אליה. מייד כשזיהתה אותו פנתה לאחור. אך המנהל, שהיה מקורב אליה מאוד, קרא בשמה.

"אפשר לדעת מה קורה כאן?" דרשה לדעת.

"רק מדברים," ענה לה המנהל ושלף את ערכת קלפי הזהב. הוא הזמין אותה לשבת, ואמר,

"אף אחד לא מכריח אותך לעשות שום דבר. את אדם מבוגר, בעל דעה, ואנחנו מכבדים כל החלטה שלך. יחד עם זאת, חשוב לנו להבהיר: גם את וגם חיים לא הולכים לשום מקום. ראינו שיש ביניכם קושי. אמנם, אין חובה להפוך לחברים הכי טובים, אבל לפחות ננסה לתקן את האווירה. נעריך מאוד את שיתוף הפעולה שלך. בואי שבי איתנו בבקשה."
בצעד מהוסס, התיישבה חנה על הכורסה הריקה.

"אם חיים עשה משהו ללא ידיעתו או בידיעתו לגרום לך תחושה לא טובה, כאן המקום והזמן להגיד."

חנה שתקה.

"אני באמת לא יודע מה עשיתי לך," אמר חיים. "אם פגעתי בך, אני מבקש סליחה מראש. זה לא היה מכוון."
חנה שתקה.

המנהל פרש את קלפי הזהב על השולחן וביקש מחנה לבחור קלף גלוי (על פי תמונה). חנה נאנחה, אבל שיתפה פעולה. היא הפכה בקלפים, ולבסוף הוציאה קלף ובו ספסל עץ זוגי ישן, ועליו חרוטה כתובת. הספסל היה ריק מאדם.