מטרה טיפולית – "לדוג" זיכרונות

כפי שנכתב לעיל, דמנציה פעמים רבות משפיעה באופן חריף יותר על זיכרונות לטווח הקצר והבינוני, ופחות על הזיכרונות המוקדמים, לא רק בילדות אלא גם בגילאי בגרות ועמידה. יחד עם זאת, לעתים קשה לשיים את הזיכרונות ולהעביר אותם למילים ולתקשורת.

מצד שני, לזיכרונות אלה לעתים משמעות עצומה, והם יכולים לשמש משאבים אדירים לכוח, להתמדה וליכולת התפקוד. כשעובדים עם קלפים אפשר לומר שאנחנו עוסקים ב"דיג" זיכרונות. נתייחס לקלף כאל "חכה עם פיתיון" ולזיכרונות כאל דגים בים, ואנחנו באים לדוג את הזיכרונות, ולעזור להם לעלות בחכה בעזרת הכוונה פעילה.

כשאדם עם דמנציה נוכח לדעת פתאום שהוא זוכר דברים, ומסוגל לספר סיפור או לשיר שיר, עצם החוויה מעצימה אותו, מחדירה בו ביטחון רב, ותומכת במצבו הרגשי באופן חיובי.

לאן עלינו לכוון? עלינו לתת למטופלים לכוון אותנו, וללכת איתם לכיוונים שהם מכתיבים. ככל שאנחנו מכירים את המטופלים טוב יותר אנחנו יכולים להתכונן מראש באופן שימקד אותנו בתחומי העניין וההתמצאות שלהם, על ידי בחירה מראש של קלפים שעשויים להיות רלוונטיים ומעניינים יותר מאחרים.

קווים מנחים:

• נבחר מראש מספר מצומצם של קלפים לפי יכולתם של המטופלים. גם שלושה קלפים יספקו בחירה. במידה שהתפקוד עדיין גבוה יותר, אפשר להציג גם עשרה קלפים. את הקלפים נבחר לפי היכרותנו עם המטופלים:

• נתמקד בקלפים שקרובים כמה שיותר לתחומים שמעניינים אותם (התמחות, תחביבים, עבר מקצועי), או שמעסיקים אותם (חרדות, פחדים, דאגות, הנאות, פנאי). במידה שאיננו מכירים אותם, נבחר מספר מצומצם של קלפים מתוך המבחר המסומן במדליית הזהב (המיועדים למבוגרים המבוגרים יותר, הנמצאים במצב שבו הם מאבדים שליטה ויכולות).

• נציג את הקלפים למטופלים (במפגש אישי או קבוצתי) ונבקש מהם לבחור קלף אחד. נזכור שבמצבם כמעט ונשללו מהם כל זכויות הבחירה בחייהם. עצם העובדה שאנחנו מאפשרים להם לבחור משהו, יש בה, כשלעצמה, לספק להם תחושה של העצמה והתחזקות.

• לאחר הבחירה נשאל – מדוע בחרו בקלף? מה יפה בקלף? מה משך אותם בקלף? מה הקלף מזכיר להם? איך הקלף גורם להם להרגיש? איזה שיר הקלף מזכיר להם? מה הם הכי אוהבים בו? מה הם לא אוהבים בו?

מכיוון שהתמונות על גבי הקלפים פוגשות את המקום במוח שאיננו מילולי, יש להן את הכוח למשוך זיכרונות, תחושות, רגשות, סיפורים וחוויות מ"מחסני זיכרון" שאינו מילולי, ומכאן עוצמתן, בעיקר כשיכולת השליפה המילולית נפגעת.

לפעמים נשאל שאלות והם לא ידעו לתת לנו תשובות אבל נראה על הפנים את התגובה הרגשית, ואז נכוון אותם באופן פעיל.

למשל, מטופל בחר בקלף המראה תנור חימום עצים, ובו האש בוערת. הוא לא היה מסוגל להסביר מדוע בחר את הקלף, אך ניכר היה שהקלף מעורר בו רגש חזק מאוד:

מטרה טיפולית – לחלוק סיפור חיים

לאנשים מבוגרים יש חכמת חיים וניסיון חיים שראוי להשמיע ולשתף. לא סתם אומר הפתגם: מה שהם הספיקו לשכוח, אנחנו עדיין לא הספקנו ללמוד. אנשים מבוגרים מאוד רוצים לספר לעולם את הסיפור האישי שלהם, להציג לראווה את הישגיהם, ללמד את הלקחים שלהם, ולחלוק את חוויותיהם. כשהדמנציה מכה, התקשורת קשה להם והם זקוקים לקצה חוט, להתחיל.

כשהמקום המילולי פגוע, קצה החוט הטוב והיעיל ביותר יהיה לא מילולי. שימוש בשיטות יצירתיות כדי לגייס את תשומת הלב ואת הריכוז של אנשים עם דמנציה, הוא תחום נחקר ומתפתח. כבר היום יודעים להראות שאפשר להשיג בשיטות יצירתיות שיפור משמעותי ביכולות התקשורת.

בעזרת בחירה של קלפים, עזרה בשיום רגשות, תחושות ומצבים, ושאלות מכוונות, אפשר לגעת במקום היצירתי של מטופלים עם דמנציה, שקיים עמוק בפנים, ולתת לו ביטוי.

להלן כמה דרכים ושיטות:

• לצלם יחד במצלמה או בטלפון חכם) תמונה דומה לזו שנבחרה בקלף – לביים את הסיטואציה, למצוא אלמנט דומה ולמקם אותו על רקע מסוים, לצלם אותו מזוויות שונות, "לתקן" את הסיטואציה בתמונה היצירתית האישית כדי שתתאים יותר לטעם או למשמעות, ולעשות קלף אישי ברוח הקלף הנבחר. לשוחח על המשמעויות: איך "לתקן" את הקלף, מדוע, מה "לא בסדר" בקלף. תמיד להנחות ולשיים כשקשה למטופלים לעשות זאת בעצמם.
• לצייר יחד את הקלף בטכניקות שונות (צבע על נייר, הדבקה, קולאז', פיסול בחימר, ציור עם אצבעות בקצף גילוח על משטח שולחני).
• סטורי-טלינג: לכתוב יחד סיפור בהשראת הקלף.
• להשתמש בקלף כעוגן זיכרון שמספק קצה חוט שממנו המטופלים יכולים לספר את סיפורם האישי ולהקשיב הקשבה פעילה. ההתבוננות בתמונות יש לה כוח להעלות מן האוב מידע ונתונים ששונים בטבעם ממידע ונתונים מילוליים. פעמים רבות עצם ההתבוננות בתמונה נבחרת מאפשרת להתחיל שיחה או דיון על דברים משמעותיים.

מטרה טיפולית – לחלוק את ההווה

בעזרת עבודה עם קלפים ותמונות אנחנו מוציאים את השיפוטיות אל מחוץ למשוואה, ונוגעים בנימי הנפש. כשאין שיפוטיות ואין ביקורתיות, המטופלים מרגישים מספיק בטוחים כדי לחלוק עמנו את החוויה שלהם בהווה, כלומר, לדבר על החיים עם הדמנציה.

הקלפים נותנים להם קול ואפשרות לחלוק את המחשבות, הרגשות, החרדות והתקוות, וזו התנסות מאוד חיובית. הדמנציה, כמו מצבים קשים אחרים, פעמים רבות הופכת לטאבו. אנשים רבים, ובהם קרובי משפחה וחברים, מתקשים לדבר על הדמנציה עם החולים מסיבות שונות: מבוכה, רצון להגן עליהם, הכחשה, תחושה של 'לא נעים'.

החולים פעמים רבות משתוקקים לדבר על הדמנציה בפתיחות, באריכות, ולעומק, ואין להם עם מי לחלוק את החוויה שלהם. כאנשי מקצוע, בעזרת הקלפים אפשר לתת להם את המקום לדבר על המחלה בצורה מכבדת, מקצועית ומכילה.

התמונות שעל גבי הקלפים משמשים "חוליית התייחסות" כלומר חוליה רגשית לאירוע משמעותי, לקושי משמעותי או לדאגה. העבודה עם הקלפים מאפשרת להם להציף את שעל ליבם, ולעבד רגשות וקשיים, וכך לפתח יכולת להתמודד טוב יותר עם המציאות. מדובר בהתנסות חיובית ומעצימה.

מהלך ההתנסות:

• נבחר מראש מספר מצומצם של קלפים.
• נשים את הקלפים כאשר התמונה מוסתרת (מונחת כלפי מטה).
• נבקש מהמטופלים לבחור קלף בסמוי (כלומר בלי לראות את התמונה).
• נסתכל יחד על הקלף, נבחן איזה רגשות התמונה מעלה (נתחיל ברגשות הטובים מכיוון שההעצמה בעקבותיהם תעזור להתמודד עם הרגשות הקשים והמצוקות. לאחר שנעבור על הרגשות הטובים, נבחן אילו רגשות קשים או מצוקות עולות מהקלף. נדייק אותם ונראה אם די לנו ב"אוורור" שלהם, או שאפשר לחפש פתרונות מקלים).
• נדבר על זה שהחיים מזמנים לנו קלפים שגם אם נדמה לנו שבחרנו אותם, בעצם הם בחרו אותנו. ננסה לדבר על הלא צפוי, לטוב ולרע, לתת מקום למצוקות, אבל לא לשכוח את התקוות ואת החוזקות.

מטרה טיפולית – לחלוק אסוציאציה חופשית

כשיש קושי בשליפה של מילים, אסוציאציה חופשית היא דרך להפוך את הקושי ללא רלוונטי, ואפילו למקור כוח ויתרון.

אחת הדרכים לעורר את זרם האסוציאציה היא להעמיד שני קלפים זה מול זה, שיש קשר ביניהם במובן של הקומפוזיציה, אך לא במובן של התוכן.

למשל, מול אדם עם קושי בשליפת מילים הוצגו שני קלפים מתוך ערכת קלפי הזהב: קלף המזוודה, וקלף פסל הפה. שני הקלפים מציגים אובייקט מרכזי בערך באותו המיקום והגודל. האחד הוא מזוודה חומה ישנה עם מצלמה וצעיף שמונחים עליה, והשני הוא פסל ענק של שפתיים אדומות, שמונח על במה. המטופל בחר בקלף עם המזוודה, ואמר שהוא רואה 'ארון קטן'. במקרה של אסוציאציה חופשית אין צורך לתקן 'ארון קטן' למזוודה, אלא להיצמד לאסוציאציה המקורית וממנה לצאת לקלף השני. המטפלת הראתה לו את הקלף השני ושאלה אותו אם יש דמיון בין השניים. המטופל אמר שהפה שלו נכלא בתוך 'הארון הקטן', ולא יכול לצאת. בשלב הזה המטפלת 'תרגמה' את האסוציאציה שלו לשיחה טיפולית והוא הבין שהיא שמעה אותו, ראתה את מצוקתו והבינה אותה. היא התרשמה שהוא היה מאוד שבע רצון מכך.

ההשוואה בין שני קלפים שיש דמיון ביניהם רק בקומפוזיציה אבל לא בתוכן, מספקת הזדמנות לחשיבה יצירתית, וטריגר לחוויה חשיבתית אחרת, שונה ומפתיעה. אין נכון ולא נכון, יש רק אסוציאציות מרגשות שמספקות לעתים הפתעות לכל הצדדים, בסביבה שהיא מאוד צפויה, מוגנת ואפרורית.

גישה זו נקראת הצמדת תמונות. ההצמדה היא אינטואיטיבית. תוכלו לבחור בעצמכם את הצמדים, ותוכלו להביא מספר מצומצם (זוגי) של קלפים לטיפול ולתת למטופלים לבחור את הצמדים על פי האינטואיציה שלהם.

להלן כמה אפשרויות להצמדת קלפים מתוך ערכת קלפי הזהב. (האפשרויות האלה הן בחירות אינטואיטיביות שלנו ואולי לכם תהינה בחירות אחרות):